מפתח התקציב - פרסומי הממשלה - היטל צריכה עודפת

מסמכים:

היטל על צריכת מים עודפת

בשנת 2009, לאחר 5 שנות בצורת רצופות בהן כמות מי הגשמים הייתה מתחת לממוצע, היה משק המים בישראל במשבר החמור ביותר שידעה המדינה. מאגרי מים נוהלו על סף הקווים השחורים, כאשר ירידה מתחת לאותם קווים משמעותה פגיעה בלתי הפיכה במקורות המים ואפשרות לשיבוש אספקת המים הסדירה לתושבי המדינה.

מניעת משבר המים בישראל

רשות המים ביצעה פעולות רבות כדי להבטיח אספקת מים תקינה ובמטרה למזער ככל הניתן את הסיכון לפגיעה במקורות המים. כחלק מהפעולות לריסון צריכת המים החליטו מועצת רשות המים ורשות המים על הפחתת כ- 100 מיליון מ"ק מהקצאת המים לחקלאות לשנת 2009 ועל ביצוע פעולות נוספות, כגון קמפיין הסברתי אינטנסיבי וחלוקת אביזרים חוסכי מים לאזרחים. למרות זאת, בעקבות מצבו החמור של משק המים, גם לאחר ביצוע פעולות אלו עדיין צפוי היה גירעון גדול במשק המים.

היטל צריכה עודפת

במטרה לצמצם את צריכת המים במגזר הביתי, הוחלט על היטל כספי על צריכת מים עודפת. ההיטל נקבע לתקופה מוגבלת, החל מיום 15.7.2009 ועד ליום 31.12.2010. גובה ההיטל נקבע על 20 ש"ח למ"ק וההערכה הייתה שבזכותו ייחסכו כ- 50 עד 60 מיליון מ"ק בשנה. הקלות נקבעו לתושבי יישובים בהם הטמפרטורה הממוצעת עלתה על C°38 ביותר מ-20 ימים בממוצע בשנים 2006 עד 2008, לפי נתוני השירות המטאורולוגי, וכן לנכים המשתמשים בכמויות גדולות של מים לצורך טיפול רפואי.

חיוב היטל צריכה עודפת מיום 15.7.2009 ועד ליום 31.10.2009

להלן טבלת תעריפי המים ברשויות המקומיות כפי שהיו באותה התקופה (עבור צרכנים ביתיים, ביחידות דיור, בש"ח למ"ק, כולל מע"מ וקרן שיקום, לא כולל תשלום בגין אגרת ביוב, השונה מתאגיד לתאגיד):

תעריף א'	תעריף ב'	תעריף ג'
עד 8 מ"ק ראשונים בכל חודש	עד 8 מ"ק נוספים בכל חודש	מעבר ל-16 מ"ק בכל חודש
4.111	5.659	7.795

הכמויות מתייחסות למשק בית בו התגוררו עד 4 נפשות, לחודש. כלומר, כמות מים בתעריפי א' ו- ב' שסופקו ליחידת דיור בה התגוררו 4 נפשות ומטה, עמדה על 16 מ"ק לחודש – 8 מ"ק בתעריף א', ו- 8 מ"ק בתעריף ב'. היטל הצריכה העודפת הוטל על כל כמות שנצרכה בתעריף ג' - מעל 16 מ"ק לחודש ליחידת דיור בה התגוררו עד 4 נפשות.

על כל נפש נוספת, מעבר ל-4 נפשות, נינתנו 4.2 מ"ק נוספים בתעריפים א' ו ב' עליהם לא הוטל ההיטל (3 מ"ק בתעריף א' ו 1.2 מ"ק בתעריף ב').

כמויות המים הפטורות מהיטל חושבו כך שיספיקו לשימוש יומי סביר. יחידות דיור שצרכו מים בכמויות סבירות, כפי שנקבעו, המשיכו לשלם את תעריפי המים הרגילים.